|
לפני שבוע נכנסתי לבדוק הודעות באתר, כהרגלי, ובין ערימות ההודעות החדשות, אחת בלטה במיוחד. "אני אוהב אותך חזקה וחכמה, נפלאה ומרשימה, בטוחה בעצמך ועומדת על שלך, זקופה ועצמאית. אני רוצה להכניע אותך ולהפוך אותך לשלי, כנועה וצייתנית, נשלטת לרגליי", התפייט עלם החמודות, שענה לכינוי "שולט בך". מיד התעצבנתי. יש לי רתיעה מיידית מאנשים שמתנהגים כאילו אנחנו מכירים שנים בהודעה הראשונה שהם שולחים לי. מילא לכתוב שירים על התמונה השווה שצירפתי לפרופיל שלי, אבל לרצות להכניע? אותי?! כל כך התרגזתי עד ששלחתי לו תגובה עצבנית ומנומקת, בה הסברתי לו למה אין מצב שאהיה נשלטת לרגליו או לכל איבר אחר שלו.
התשובה לא אחרה לבוא: "אני מוכן ללמד אותך, אם את לא מפחדת ללמוד. אני מבטיח לך שיהיה שווה. אהיה בבית הקפה בחוף של הרצליה, את מוזמנת לבוא אם יש לך אומץ". איזו מניפולציה זולה. כל כך זולה עד שלא יכולתי אלא להיכנע לה. לבשתי מעט מדי, התאפרתי יותר מדי, והצטיידתי במצפן וברוח לחימה. הוא רוצה לחנך אותי? אפילו ההורים שלי לא הצליחו, גיחכתי לעצמי בבוז, כשנכנסתי למכונית. אפילו המורים שלי בבית הספר ויתרו, אפילו המפקדים שלי בצבא, אפילו הבוסים שלי סיימו את תקופת החניכה שלי כשהם מכינים לי קפה בבוקר, אז איזה מישהו שלא מכיר סנטימטר ממני, הוא יהפוך אותי לכנועה? לא נותר לי אלא לסכם ב"פחחחח". אני אראה לו מיהו הכנוע מבין שנינו, אמרתי לעצמי כשהצלחתי לאתר מקום חניה בקרבה סבירה לבית הקפה.
בית הקפה היה עמוס למדי, אבל הוא קם והוביל אותי אל השולחן שלו, בשילוב של פטרונות וגנטלמניות. הוא לגם מהקפה שלו. "אני מבין שהסתקרנת", אמר במין זחיחות מעצבנת, "את לא חושבת שיש פה יותר מדי אנשים? אני חושב שאת צריכה להכיר אותי לעומק במקום קצת יותר שקט". "דווקא נחמד לי פה, אני אוהבת אנשים", אמרתי לו. הוא התקרב אליי ולחש לי באוזן, "אני חושב שאנחנו צריכים ללכת מפה למקום קצת יותר נעים". "אל תדאגי, אני אשמור עליך", הוא חייך כמו אריה שראה במבי טעים בסביבה.
החלטתי שלבית שלו אני לא מגיעה, הוא נשמע לי מסוכן מדי, אבל הנחתי שטיול בחוף לא יכול להזיק לי, בעיקר כי היו שם לא מעט אנשים שהלכו לאורך הים. "תחלצי נעליים", הוא אמר. "נוח לי ככה", השבתי לו, אבל הוא הסתכל עליי במבט רציני, ואמר "אני חושב שאת לא סומכת עליי". "אני לא מכירה אותך! בטח שאני לא סומכת עליך", התעצבנתי. הוא עצר והתחיל ללכת לכיוון החניה. רצתי אחריו. "אני לא חושב שאת מתנהגת כמו מישהי שרוצה ללמוד", הוא נזף בי כאילו שהייתי ילדה קטנה, אבל במקום להגיד לו ללכת להזדיין ולחזור לבית הקפה בשביל עוגת שוקולד שלוש שכבות עם מילוי מתפרץ, אמרתי "אני מצטערת".
הוא הושיב אותי על החול, לידו, והסתכל לי בעיניים. "לא לכולם זה מתאים", הוא אמר בשקט, "אם את איתי, אפילו רק הערב, את צריכה להשאיר מאחור את האגו שלך, את החששות ואת האינסטינקטים שלך. את צריכה לסמוך עליי ולהתמסר לחלוטין. זה לא פשוט, אבל זה בלתי נשכח". "תשמע", אמרתי לו, "אני בחורה שתמיד יש לה מה לומר, יש לי דעות יציבות ואני לא אוהבת בולשיט. למה שאבחר להיכנע למישהו שפגשתי היום, רק כי הוא אומר לי לעשות את זה?". "הערב, רק הערב, תני לעצמך להשתחרר, את יכולה להיות רגועה כשאת איתי. עכשיו אני רוצה שתעצמי עיניים ותנשמי עמוק". עצמתי. הרגשתי איך הוא משכיב אותי על החול ומתחיל ללטף לי את השיער. הידיים שלו התחילו לשוטט מתחת לחולצה שלי, מסירות במיומנות את החזיה. רציתי לומר משהו, אבל הוא ניחש אותי והניח את ידו על השפתיים שלי.
פקחתי עיניים. הייתי נבוכה בגלל כל האנשים שראו אותנו ביחד. "אמרתי לך להישאר בעיניים עצומות, נכון?", הוא נזף בי, "ואם את לא מצליחה לציית לדבר פשוט כל כך, אני לא רואה איך תצליחי להתמודד עם דברים יותר משמעותיים". התרוממתי לעמידה, גרגירי חול נכנסו לי לתוך המכנסיים ופיסת זפת נדבקה לי לשיער. ניערתי מעליי את שאריות הים. "אל תתבאס", אמרתי לו, "בסוף תמצא מישהי שתסכים להתפשט בשבילך מול המון אנשים. נדמה לי שיש לא מעט בחורות כאלה, קוראים להן חשפניות". התכופפתי מעט ואמרתי "תסלח לי, אבל יש לי דייט לוהט עם עוגת שוקולד מסוימת".
במהלך הנסיעה הארוכה הביתה היה לי זמן לבחון את הפגישה המאוד לא מוצלחת הזו. החלטתי שיותר אני לא יוצאת עם אנשים רק כדי להוכיח להם שיש לי אומץ, שאי אפשר להכריח אותי לבטוח במישהו, ושבפעם הבאה שאני נשכבת על החוף, אני חייבת לוודא שאין בסביבה גושי זפת אימתניים.
|
