|
עבר עליי שבוע נורא עמוס בעבודה. כל כך עמוס, עד שלא היה לי זמן לעצמי, ואני לא מתכוונת לרביצה באמבטיית שמנים במשך שעה, ממש לא, אני מתכוונת לניסיונות להתאפר תוך כדי נהיגה, להסתרק ברמזור ולקרוא את כותרות העיתונים במעלית. כשהגיע סוף סוף הסופשבוע, נחתתי במיטה לשינה מרעננת של 12 שעות. כשהתעוררתי, ניגשתי למחשב ופתחתי את המייל. נשפכו עליי המוני מיילים שבישרו לי כי הודעות רבות מגברים נפלאים מחכות בתיבת הדואר הנפלאה שלי. נכנסתי לאתר הנפלא וגיליתי 137 הודעות חדשות ונפלאות. נפלא.
הבעיה היא, וזאת יודעת כל בחורה שהתקרבה לאתר הכרויות, שיש המון גברים. לכאורה זו כלל לא בעיה, כי מי לא אוהבת מבחר נאה של גברים שווים עד מאוד, כולם מעוניינים בה ורק בה? או, בדיוק כאן הבעיה. הגברים צריכים לעשות מה שכל טווס מתחיל יודע, וזה לנסות למשוך את הבחורה בהודעות מפתות, או לפחות כאלה שמאוד משתדלות להיות כאלה.
"אני רופא חתיך ומקסים, שנמצא בחופשת מולדת. אשמח לפגוש אותך לשיחה על כוס שמפניה בגקוזי שלי, על גג ביתי בצפון תל-אביב", פנה אליי אחד. "אם את יודעת להעריך איכות, את מוזמנת לכתוב לי". לרגע הסתחררתי בתוך אגדת סינדרלה, לרגע ניצבתי בנעליה של גוליה רוברטס הזונה טובת הלב, שמשתכשכת באמבטיה של ריצארד גיר ומזמזמת את "פרינס". לרגע יכולתי לשמוע את רשרוש הדולרים המתפזרים סביבי, ואז זה היכה בי: אני מכורה לאשליות. הרי ברור לי שמדובר בפיקציה לוהטת, שהרי כל רופא פנוי, מרשים ועשיר, מסתובב עם עוד שלוש מגה-כוסיות שמניחות כפות רגליים חטובות על הדשבורד של מכונית הספורט שלו, והוא בטח לא מתחיל עם מישהי שאין לו מושג מה מידת הציצי שלה, או האם היא שולטת ברזי סדרת המופת "ניפ/ טאק".
פתאום הרגשתי כמו אלה שקונים לוטו בחמישים שקלים ומסתובבים עם פרצוף של "אני במשא ומתן על רכישת האחוזה של אריסון", למרות שברור לכולם שהסיכוי שלהם לזכות בפרס הגדול שווה בערך לסיכוי לראות רכבת תחתית שועטת בתל אביב בעשור הקרוב. מיד התעצבנתי על עצמי, ועל האשליות שקניתי בלי למצמץ. צלצלתי לרונית וסיפרתי לה איך כמעט נפלתי בפח של הסו-קולד מיליונר ההוא, שתוקע סיליקון תוך כדי דהרה על הסוס הערבי שלו. "קשה להאמין, תמיד החזקתי מעצמי מישהי עם קצת שכל, כזו שלא מתפתה לדמיונות מופרכים", מלמלתי באוזניה. "באמת קשה להאמין", היא הסכימה, "אני מקווה שלא מחקת את המסר, בדיוק קניתי שמנים שיתאימו נפלא לגקוזי שלו".
אחרי התלבטות קלה, נתתי לה את מספר הטלפון שצירף להודעה. היא התקשרה אליי מספר שעות לאחר מכן, כדי לספר לי על הפגישה שקבעו באיזו חוות סוסים. "אל תדאגי מותק", היא אמרה "אני בטוחה שנישאר חברות גם כשאגור איתו בפאריס". מרוב עצבים ירדתי על חפיסת שוקולד עם אגוזים ועישנתי יותר מדי. למחרת בבוקר התקשרה אליי רונית, שנשמעה עצבנית מאוד, יחסית לחיים המתוקים שציפו לה. "אני לא יודעת למה התעקשת לתת לי את מספר הטלפון שלו", היא ירתה לעברי. "מדובר בקמצן נוראי, עם שיניים מכוערות והתנהגות מזוויעה". "מה קרה?" חייכתי לעברה, "הסוס לא היה ערבי מספיק?".
מסתבר שהבחור המדובר פגש אותה ליד חוות הסוסים, אבל ויתר על הדהירה (בדיוק נתפסו לו השרירים במכון הכושר), והעדיף לצאת עם רונית לבית קפה, שם הזמין מים מהברז, והתעקש לחקור אותה במשך שעתיים על הרגלי ההיגיינה שלה, מחזרים בעברה ושורשי משפחתה. "זה היה בערך כמו ראיון עבודה, רק שבמקרה הזה נאלצתי לשלם על הקפה שהזמנתי", היא סיפרה לי בייאוש. שקלתי לצטט את המשפט "אם זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, כנראה שזה לא אמיתי", אבל ויתרתי. אני בטוחה שיהיו הזדמנויות נוספות.
|
