|
הכל מתחיל בגיל 26, הגיל בו "החברה" אצלי, היו העיקר בחיים, ורוב הזמן הפנוי הועבר במחיצת "העדר", גרעין של 6 אנשים קרובים, עם הומור משלהם, ובעיקר אהבה גדולה למוזיקת טראנס ולהקתה, שהושיבה אותם שעות ארוכות, בחדר בדירה שהיה גם סלון, גם פינת אוכל, וגם חדר שינה עם מיטת פוטון.
אחד מהמצטרפים לחבורה, היה בלתי נסבל עלי בעליל.
בואו נגיד שאם הוא היה אמור לבוא והיה מבטל - אז לא היה לי ממש עצוב. אולי טיפה לחלוחית, אבל זהו. הוא מצידו, היה משלם לגדול הקוסמים הרבה כסף לטריק שיוכל להעלים אותי.
בגלל החברים המשותפים, נאלצנו לבלות ביחד לא מעט. היתה לי סיבה טובה לא לסבול אותו, אבל אני החזרתי לו בקטנות, בחיצים מורעלים, ישר לפנים, "חיצי ייבוש", קראו לזה בחברה, ואף שננזפתי לא מעט מצידם, אי אפשר להגיד שהם לא נהנו מהסיטואציות המצחיקות שהיריבות הזו הובילה אליהן.
ככה עברה לה שנה.
והנה, התנשנש ובא לו יום הולדתי.
כל הערב במסעדה הסינית הוא התפרצף בלי סוף ולא הזמין כלום, אך משתם החלק הקולינארי של הערב, חזרנו לדירת הגג ליד הים בה גרתי (עם השותפה המטורללת והכלב המכוער שלה) ופתחתי מתנות. מגיעים למתנה שלו. בכלל לא העליתי על דעתי שהוא יטריח את עצמו ויקנה לי מתנה, שלא לדבר על הכסף שהוא בזבז עלי, אבל אחרי מספר חיוכיי מבוכה מעושים, אני פותחת את המתנה, והנה - ויברטור ענק לבן עם ורידים והכל, מגיח לו זקוף ונוקשה, עוד אני משתוממת, לא יודעת אם לשמוח או להיעלב, והוא שולף מתוך הקופסה זוג סוללות גדולות, מבריג את מכסה הוויברטור, מכניס את הסוללות, סוגר ומפעיל "יש לזה 3 מהירויות, אחלה צעצוע" חיוך משועשע על פניו והוא מדגיש את הע כמנהג התימנים.
שתיקה השתררה בחדר, כולם הסתכלו עלי לראות איך אגיב. פניו של החבר שלי דאז החלו מתכרכמות במבט שלא בישר טובות "מה פתאום הוא קונה לך ויברטור?" סינן לי לתוך התוף של האוזן, "מה אתה רוצה ממני? אין לי מושג" עניתי מתגוננת, אבל אני ידעתי שהחבר היקר חיפש דרך להביך אותי. "תיהני מותק" אמר כשנתתי לו חיבוק מודה. " סוף סוף למדת איך לספק אישה?" לחשתי חזרה.
אחרי שהלכו כולם, בחנתי אותו כה וכה. הוא היה מהסוג הזול. פלסטיק קשה ולא נעים. פלסטיק לא ממש הצלחתי להתחבר אליו, תרתי משמע. ויברטור מעאפן, קשה מדי, וורידי מדי ו - לבן! שנהב, דמיינתי אותו תלוי על איזה מלך בריטי שאשכיו כבר החלו מוחאים כפיים.
אחר כך כיכב בכמה מפגשי בנות, עבר מיד ליד, נזרק בשאט נפש מתחסדת, הולבש קונדום ועזר לעסות כתף דואבת עד שלבסוף מיצה את עצמו כגימיק ונשכח בקרן זווית חשוכה בארון הבגדים מאחורי חולצות ה T.
חודשיים אחר כך, כשעברתי דירה, הוכנס החבר היקר במהלך האריזות, כלאחר יד, ע"י אחת מחברותיי שעזרו במלאכה, לתוך תא פנימי באחת המזוודות. כך קרה שהוא נשאר לו במזוודת החורף, ולא נודע כי בא אל קרבה של זו, שהועלתה אחר כבוד הבויעדם.
מדי פעם שמעתי זמזום מוזר מכיוון הבויעדם, רק שמהיותי אשה פתיה, הייתי בטוחה שאיזו רוח מנסה לתקשר איתי מאזור ללא קליטה.
מתישהו, ארזתי חפצי ונסעתי לשהות בת מספר חודשים בחו"ל (בשליחות סודית). הפדיחה אירעה בעת הבדיקה הביטחונית הרגילה, (זו עם הבוחן פתע). האולם המה מפה לפה, אנשים נשרכו בתורים ארוכים לבדיקה הביטחונית, דוחפים עגלות, מסמכיהם מוכנים.
ניגש אלי עלם חביב טרי ומגולח למשעי, מסביר פנים ומתחיל ברוטינה תוך שהוא מקשקש על מדבקות ואחר כך מדביק לי אותן על המזוודה.
"ערב טוב, זו המזוודה שלך?" "כן", אני עונה, "ארזת לבד?" "כן". לפתע נשמע זמזום. מכסה המזוודה רטט באופן מוזר. מה קורה? "הוא שואל מופתע ומצביע על המקום הרוטט". "לא יודעת, אין לי מושג" "אמרת שארזת לבד לא?" כן נכון אבל אני לא יודעת מה זה" "השארת את המטען ללא השגחה?" "לא ממש לא" אז מה זה?" הוא ביקש ממני לפתוח את המזוודה, פתחתי, הלכתי בעקבות עוצמת הזמזום והרטט, שלחתי יד, ובמעמקי התא הפנימי של החלק העליון של המזוודה, מתחת לשקיות של לבנים, שלפתי אותו, צעיר כשהיה, זקוף ונוקשה, אלא שהפעם רטט לו בעוז לעיניי הדוחפים והנדחפים בתור.
התפללתי שיגאל שילון ייצא עם הסיגר, אבל לא, אני עמדתי שם, מנסה לצאת מזה בכבוד "זה קורה לי כל הזמן, אבל יש לי עליו אחריות" אמרתי בנימה מתנצלת למבטים המשועשעים.
מהפנינים שזרק לי הקהל, יכלו לעשות אחלה סטיקרים.
|
